מה בין כאב לעונג?

עבודה כמעסה בספא היא רבגונית. יש טיפולים קלים ויש טיפולים קשים יש טיפולים מעניינים ויש טיפולים שאני מחכה שיגמרו ותגיע כבר ההפסקה שלי.

ויש טיפולים שאני יוצאת מהם ואומרת לעצמי בשביל זה נכנסתי למקצוע.

הגיע מטופל לטיפול רקמות עמוק. כביכול לא התחום שלי אבל הפקידות במקום שבו אני עובדת כבר יודעות שיש לי מוניטין של מי שמעניקה טיפולים אינטנסיביים והעיסוי טריגר פוינט מאוד קרוב לכך.

שתי שאלות אני שואלת את המטופלים שלי כשהם נכנסים לממלכה שלי - חדר הטיפולים: מה שלומך? ואיך אני יכולה לעזור?

ישר ענה לי האיש- עובדים קשה מידי.

למה? שאלתי אותו, למה צריך לעבוד קשה מידי? לא מספיק רק לעבוד קשה? חסר קושי בחיים שצריך להוסיף עליו?

כמטפלת יוצא לי לראות שלושה סוגים עיקריים של כאבי שריר- שריר גמיש ועובד יהיה מתוח (בד"כ אצל ספורטאים או אנשים שמתאמנים בקביעות), שריר לא גמיש ועובד- יהיה "תפוס"- כלומר מכווץ. וזאת הבעיה הכי נפוצה אצל מטופלים שמגיעים אלי. הסוג השלישי והאחרון אך השני בשכיחותו הוא עומס שנוצר מאזור לא פעיל בגוף- בד"כ גב תחתון.

החבר מהטיפול היה מהסוג של הכל תפוס והכל בעומס. כמו שאמר - עובדים קשה מידי. עם מטופלים כאלה אני אוהבת לדבר בזמן הטיפול להבין קצת איך הוא חי וממה נוצר העומס. ואז גיליתי שיש אנשים שמכורים לעומס כאילו היה ספורט אקסטרים "אם היה יותר פשוט הייתי משתעמם" אמר לי.

כנראה יש גבול דק בין סף העונג והכאב שלנו נכתבו על כך אינסוף מחקרים.. אפילו הסאדו מאזו נע על הקו הדק שבין שתיהן. אז איפה שמים את הגבול? מתי קשה הופך לקשה מידי? וכשאני מבקשת ממטופלים שיגידו לי מתי יותר מידי כואב- גם הם שואלים אותי, מה זה כואב מידי? אז זה יכול להיות בלתי נסבל וזה יכול להיות גם קצת לפני כן.

בדיוק ברגע בו אתם מפסיקים ליהנות וכל מה שנשאר הוא רק כאב.

בעיסוי כמו בחיים לא צריך לעבור את הגבול. הוא קיים מסיבה.

מאחלת לנו שנה טובה ומשוחררת מכל כאב ועומס שלא טובים לנו.