על דכאון

אחרי שנתיים וחצי של לימודים בתחום הנפש והרוח ( שנה של לימודי פרחי באך ועוד שנה וחצי מתוך ארבע של פסיכותרפיה גופנית) יש דבר אחד שאני יודעת בוודאות- כולנו מתמודדים.

כל אחד והמשא שהוא סוחב על עצמו- כל אחד סוחב משא אחר, תקופה שונה, ומתמודד איתה או לא מתמודד איתה בצורתו שלו.

האופן בו אנחנו סוחבים את המסע הזה משפיעה על האופן בו אנחנו מתמודדים עם חיינו: מה אנחנו מסוגלים לא מסוגלים לעשות ולמה?, האם ועד כמה אנחנו מאמינים בעצמנו.. וכו'.

דכאון במהותו הוא דיכוי של אנרגיה- דבר מה אשר לא יכולנו לתת לו ביטוי ברגע מסוים או לאורך תקופת חיים מסוימת. הוא מופיע כשאין לנו יותר אנרגיה לתת לטובת הדיכוי הזה של הרגש או הביטוי.

לאורך חיי, ניסיוני האישי והכרות עם אנשים שעברו/ עוברים את המסע של דכאון על צורותיו, למדתי שבלי לגעת באותו הדבר שאותו אנחנו מדכאים, אנחנו לא באמת יכולים להביא את עצמנו לידי רפואה שלמה.

לכן בעצם הדכאון בעיני יושב בבסיס הכל- דיכוי יכול לידי ביטוי החל מטראומות ילדות ועד למקומות שמתוך חוסר בטחון או פחד פשוט לא דיברנו, ועד שלא נדבר את הדבר עצמו בפני אותן האזניים שצריכות לשמוע אותו אנחנו לא נסגור עם עצמנו מעגל. וכך נחזור שוב ושוב על אותם הלופים, אותם הדפוסים שנועדו על ידי תת המודע שלנו להסית את עינינו מההתמודדות עצמה.

אני אסייג את דברי בכך שאגיד שבמקרים בהם אותן האזניים לא זמינות לנו, גם לדבר את זה בצורה מבוקרת תוך התבוננות מעמיקה נותנת לנו את החופש נשימה הזה, את שחרור האנרגיה ששימשה עד אותו רגע בשביל לדכא אותנו..